גז"ד למורשעת בעבירות זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף

הנאשמת הורשעה, עפ"י הודאתה, בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבלת דבר במרמה - עבירות לפי סע' 418,420, 415 רישא + סע' 25 לחוק העונשין.

הנאשמת למדה משפטים במכללה האקדמית נתניה, בין השנים 2002 - 2006.

בתאריך 10.04.06 מילאה הנאשמת טופס בקשה לרישום התמחות - טופס אשר הוגש על ידה ללשכת עורכי הדין, במטרה לקבל את אישור הלשכה להתחיל את תקופת התמחותה במשרד עו"ד.

הנאשמת צירפה לטופס הבקשה, מסמך אשר לכאורה העיד על סיום לימודיה בפקולטה למשפטים, ועל זכאותה להתחיל בהתמחות.

אלא, שאת המסמך זייפה הנאשמת, לרבות סמל המכללה, ואת "חתימתו" של פרופסור סיני דויטש, דיקאן ביה"ס למשפטים (!) - והכל, על מנת שהמסמך יחזה להראות כאישור לסיום לימודיה מטעם המכללה.

הנאשמת עשתה מעשה זיוף חמור זה, למרות שבאותו שלב טרם השלימה את חובותיה האקדמיים במכללה, ועדיין לא היתה זכאית להתחיל את התמחותה.

בשל חשד שהתעורר בלשכת עוה"ד, ביחס לאמיתות האישור שצורף לטופס הבקשה (נוכח צורתו), נתבקשה הנאשמת לחדש את הבקשה, וביום 15.05.05 מילאה טופס בקשה חדש, ואליו חזרה וצרפה את האישור המזויף (!).

בנסיבות אלה, התביעה טענה להותיר את ההרשעה על כנה, ואילו הסניגור עתר לחזרה מהרשעה בדין.

לבקשת בא כוחה, ובטרם הטיעונים לעונש, נשלחה הנאשמת אל שירות המבחן - לעריכת תסקיר בעניינה.

התסקיר מיום 07.01.08 שהוגש לביהמ"ש, מעלה, כי המדובר בצעירה כבת 25, גרושה, ללא ילדים, המתפקדת בד"כ באורח תקין, ואשר ביצעה את מעשיה על רקע יחסים אישיים ומשפחתיים מורכבים.

להערכת שירות המבחן, בעיותיה אלה הם שהיוו את הרקע לביצוע העבירות, ולא קיומם של נורמות או ערכים בעיתיים.

שירות המבחן סיים את תסקירו, בהמלצה לחזור מהרשעת הנאשמת, ולהסתפק בהטלת מבחן - בנימוק, שהרשעה תפגע בדימויה העצמי, כמו גם באפשרותה להשתלב בעבודה.

לציין, כי הנאשמת הביעה נזקקות ומוטיבציה לקשר טיפולי, ולהערכת השירות אכן תוכל להפיק תועלת מקשר זה.

שירות המבחן אף המליץ על השתת עונש קונקרטי בדרך של של"צ, בהיקף של 150 שעות.

אפתח ואומר, שאין בדעתי לקבל את המלצתו של שירות המבחן.

הגישה המקילה, אותה נקט שירות המבחן, אינה מקובלת במקרה דנן.

הלכה היא, כי ההרשעה הינה הכלל הרחב, ואי ההרשעה הוא החריג.

לעניין זה, הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהרשעה אפשרית רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה".

(כן ר' את קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 2669/00 מ"י נ' פלוני).